כשאנשים מדברים על אמון, הם שואלים בדרך כלל שאלה אחת:האם האדם שמולי אומר אמת? זו שאלה חשובה. אבל היא קטנה מדי. אמון אינו נשען רק על בירור של אמת ושקר. ברוב המקרים, החיים המשותפים שלנו אינם מתנהלים כך. אנחנו לא בודקים בכל רגע את ערך האמת של כל היגד. אנחנו פועלים בתוך עולם שמוחזק על ידי תשתית רחבה יותר: יחסים הדדיים, תפקידים, יכולות, גבולות, הרגלים, ומסגרות פעולה. כשאני פותח ברז ושותה מים, אני לא בודק מחדש את כל שרשרת האספקה. כשאני נוהג בכביש, אני לא מאמת בכל רגע את כוונותיהם של

כולנו מכירים את הרגע הזה: העימות כבר נגמר, האדרנלין מתחיל לרדת, ופתאום אנחנו יודעים בדיוק מה היינו צריכים להגיד. אנחנו משחזרים בראש את הטונציה הנכונה, את המילים המדויקות ואת קור הרוח שהיה אמור להיות לנו. בתיאוריה, אנחנו מנהלים מצוינים. בתיאוריה, אנחנו יודעים לווסת רגשות. אבל במציאות? במציאות יש דופק, יש הזעה, ויש מערכת לימבית שמשתלטת על המוח ומכבה את היכולת לחשוב בצורה רציונלית. הפער הפיזיולוגי הבעיה היא לא חוסר בידע. הבעיה היא שהידע שלנו מאוחסן ב"קומה" אחת של המוח (הקליפה המ

אנחנו רואים בטבע רק את האלמנטים התחרותיים ומחמיצים את שיתוף הפעולה, מבחינה רגשית אנחנו רואים באמון רק בחירה פשוטה: לתת אמון או לא.

אחרי האסון באוקטובר חיפשתי דרך לנשום ומצאתי אותה בעבודה חקלאית בעוטף עזה. אחרי כמה חודשים הסכים חבר שלי לתת לי חלקת אדמה קטנה אצלו בחצר...

בלילה שקט, כשהרחובות של תל אביב נמים את שנתם ורק קול גלי הים נשמע מרחוק, אני יושב מול המחשב ומהרהר במורכבות של אמון. כמו חוטים עדינים...

היכולת שלי לווסת את רגשותי אינה תלויה רק בטכניקות נשימה או בתרגילי הרפיה. היא תלויה, יותר מכל, באמון העמוק שאני רוכש לעצמי.

בלב הסערה המתחוללת בישראל, בין הדי התותחים והמילים הנזרקות לאוויר כחיצים, עומד האדם הישראלי ומנסה למצוא את דרכו. זהו מסע בין רגשות...

בתקופות של מתח חברתי, היכולת לווסת את רגשותינו הופכת לחיונית יותר מתמיד. דטאנט מציעה מגוון כלים מעשיים